|
|
 |
|
מכתבים מהמגירה |
 |
 |
|
|
קטגוריית "מכתבים מהמגירה" נוצרה בעקבות הצורך לכתוב מכתב או מחשבה שהיינו מאד מאד רוצים לשתף את בני זוגנו האמיתיים..
אבל איננו יכולים בעקבות ניהולנו את "החיים הכפולים" שאנו מנהלים.
לכן אם יש לכם משהו שהייתם רוצים לספר להם אבל בחיים לא תוכלו לומר להם את זה פנים מול פנים
הנכם מוזמנים לעלות זאת כאן..
|
| מאת: |
sunshein
|
תאריך : |
12/20/2009 10:34:03 AM |
מחשבות גואות הנשמה מתפזרת
מנסה למצוא מעט מנוחה,מהמחשבה
שהיקרים לי הורי ז"ל אינם שוב איתי
מרגישה בודדה,הגוף יוצא ממני
מרגישה כאילו אני מתפוררת
מנסה לאסוף את עצמי חלק חלק
עם שיחות עם הפסיכולוג שלי
חברים/ות שנפגשתי איתם שהיו שם בשבילי
בין רגע הכל ירד ,הרגשתי שאני בורחת,
בתוך הרגע הזה של הלבד,
אני מרגישה שכל העולם נחרב
מפחדת לאבד את השפיות שלי
ועדין...לבד ולא לבד
כמו לגעת ולא לגעת לחפור בתוך הנשמה
שכל כך מתענה,
כמו שאמר לי הפסיכולוג
"את עדין יפה וצעירה
אלה החיים, שמרי על הנפש
תסתכלי, מסביב העולם החיים ממשיכים"
ואני דומעת בלב שמדמם ולא מאמין,גם את אמא?
שהבטחת שלא תעזבי אותי, כן כעסתי שלא עמדת במילה שלך
אבא יקר שלא באשמתך בכלל, בא פרא אדם,וקטף אותך מחיי, < ומחיי אחי ואחותי >
אני מרגישה שאני הולכת לאיבוד,מפחדת לטעות בדרך
ושם... שם אני מרגישה, לבד כל כך מתגעגעת,לחיבוק של אבא,
לנוכחות שלך אמא יקרה שלי,
הבת היחידה שלך ושל אבא
תהיה נשמתכם, תמיד בגן עדן.
אוהבת וכל כך מתגעגעת המוןןןן...
בתכם היחידה. |
| הוספת מכתב למגירה |
|
| מאת: |
beni37
|
תאריך : |
12/13/2009 2:42:42 PM |
אמא ואבא
עברו חודשיים . ימים שבועות של כאב זכרונות וגעגועים.
ואני מתגעגע מאוד לראותכם. אלוהים לקח אותכם בתקופה מאוד קצרה וכואבת. אחרי טיפולים קשים מייסרים וכואבים. לילות ללא שינה מחשבות והמון זכרונות. הכאב אינו מרפא והזמן לא מרפא את הלב שכואב. אני מתגעגע לימים שהינו יחד. לצחוקים לחיבוקים לאהבה הגדולה.
איך הזמן עובר כמו דקה שנשרפת בשעון המחוגים.
אבא הית ונשארת עמוק וחזר בזכרונות ובלב שנשאר ואוהב. ואמא את קולך את צחוקך לא אשכח. את המילים היפות ..את הלילות בבה"ח את החיזוקים והעידודים שנתנו לך בכל רגע ודקה. אלוהים השאיר אותי לבד...
לבד לבד ללא כל עמוד תווך כמו שלך ושל אבא....
ואני שואל את אלוהים למה?
למה אלוהים לוקח את הטובים ומשאיר את הרעים למה?
אבא סבלת הרבה נלחמת שרדת ורצית לחיות..
תמיד הית אופטימי וחייכן לא הפסקת לצחוק אפילו בימים האחרונים...
מה שנשאר והשארת אלו הזכרונות והגעגועים
אלייך ואל אמא נשמתכם בגן עדן אמןן:( |
| הוספת מכתב למגירה |
|
| מאת: |
בועה שקופה
|
תאריך : |
2/13/2008 6:08:05 PM |
גם היום, לאחר שנה, רגשות הגעגועים העזים ממשיכים להציף אותי. כל צילצול של טלפון מרעיד אותי... שמא אתה תהיה בצידו השני של הקו. אך לא, זה לא יקרה.. אינך רוצה בי עוד. למעשה, אתה כל כך שונא אותי עכשיו שאין זה יכול לקרות, ולו בגדר אשליה.
הדמעות מתנקזות בתוך הלב, חונקות את הגרון, מציפות את העיניים.. ומשם מלטפות את לחיי, כאילו מנחמות.
ואני מתיימרת שוב לחוש כפות ידייך הגדולות מלטפות את לחיי, את צווארי, את כל כולי. רוצה שלחישותיך יעבירו בי שוב את אותה הצמרמורת כשלחשת לי באוזן: "אוהב אותך".
אך פגעתי בך, כמו ששום אישה לא פגעה מעולם בגבר. עשיתי את הדבר השפל ביותר שניתן לעשות - שיקרתי לך! כל הדרך! הולכתי אותך שולל... ואתה, מלאך שלי, האמנת לכל מילה.
אני מביטה במראה ומשפילה מבטי... שונאת את אשר עיניי רואות - השטן בהתגלמותו. אני תוהה איך יכולתי לעשות דבר כזה!?! גם לי, בעצמי, אין תשובה.
אני אוהבת אותך, יותר משאדם אהב את חווה, יותר משהירח אוהב את הכוכבים, יותר משהרעם אוהב את הברק ויותר משהאדם אוהב את החיים עצמם!
אתה החיים שלי... ועכשיו, כשאינך, חיי אינם עוד... אני סתם קיימת בעולם.
מקווה שיום יבוא ותסלח לי, מלאך, תסלח לי על הכל... כי עדיין אני אוהבת אותך!!! ולמרות הכל, לא אעז לומר ולא אעז לשלוח את המכתב אליך.... כיוון שזהו עוד מכתב שישכב לו במגירה, וישתיק את זעקתי: אוהבת אותך! |
| הוספת מכתב למגירה |
|
| מאת: |
jen
|
תאריך : |
11/8/2007 10:13:32 PM |
| אתמול זה קרה, סוף סוף היה למישהי מאתנו אומץ להגיד את המילים "זה נגמר". חזרתי לבית של ההורים שלי ובליתי את אתמול והיום לבד במחשבות. האמת היא שאני לא יודעת איך להרגיש. אני נלחמת עם האגו שלי- מצד אחד אני הכי צודקת, אני הפגועה והמסקנה, כולם בבית זהירים ועדינים איתי אבל כנראה בתוך תוכי אני יודעת שאני זאת שהרסתי הכל. לא ידעתי בחיים שהודעה באשמה יכולה להיות כל כך קשה. אני זאת שהרסתי הכל, אני ורק אני. היה לי בידיים משהו כל כך טוב, את הכי טובה והכי מיוחדת והייתה לנו אהבה מדהימה אבל לא..אני הייתי חייבת להכניס כל יום רעל לבית. התלוננתי ולעגתי, השפלתי ופגעתי בכל יום ויום, מודעה, ולא יכולתי לעצור את זה, למרות שידעתי מה אני עושה, את בעצמך הזהרת אותי. ואז את פשוט התרחקת, כל דקה איבדתי אותך יותר ויותר, התחלתי לאבד כל תחושה של האהבה שלך...אני יודעת שאת אוהבת אותי אבל אני עם כל הגועל שלי הגעלתי אותך וכביתי כל רגש שפעם היית כל כך אוהבת להראות לי. תאמיני לי אני מגעילה את עצמי, אני שונאת את עצמי. אני גם יודעת שאת בחיים לא תביני איך אני מרגישה עם עצמי. כן אני בעייתית ואיך שאת אומרת "אכולת סרטים", וקשה מאד לחיות ככה, אני לא מצליחה לראות רק טוב, בכל אושר אני אמצע משהו רע ובלי בושה אתמקד רק בו. אני עכשיו כל כך לבד, לבד עם עצמי וכועסת על עצמי וגם עליך וגם על ההורים שלך, כמה קשה לדעת שאת לא תבואי, לא תרצי אותי יותר הרי אצלך אין הפסקות, את בטח גם כועסת וכבר מנסה לשכוח אותי, ממשיכה בעבודה יום יום, אולי אני חסרה לך במיטה בלילות, אני בטוח חסרה לך כמו שאת חסרה לי. זה המחשבה היחידה שמחזיקה אותי . אני לא יודעת אם אני אשרוד הרבה...את בטח עכשיו בבית ואולי מרגישה אותי, מרגישה את הכאב שלי, את הדמעות שנוזלות לי עכשיו על הלחי, אבל זה לא יזיז לך הרבה, הרי את נטולת כל רגש, יש אהבה אבל היא אי שם רחוקה מוסתרת בליבך וכל הגועל שלי לא נותן לה לצאת . את לא תקראי את המכתב, הייתי כל כך רוצה שכן, אז תדעי שאני מצטערת על הכל. אני לא שווה אותך! |
| הוספת מכתב למגירה |
|
| מאת: |
איריאנה
|
תאריך : |
9/30/2006 7:19:11 AM |
בת 34, שני ילדים, עבודה נחמדה, שיגרה נעימה...ופתאום זה נופל עלי כרעם ביום בהיר...רופא זקן...מבט רציני בעיניו, קול עמוק ושקט, והוא מביט בי במבט כמעט מתנצל, ואומר ...כנראה שלא תהיה לנו ברירה..ונצטרך להסיר את רחמך...רחמך...כביכול איבר בגוף, אפשר לחיות בלעדיו, והרבה בעיות ייפתרו...חסל סדר הפעם בחודש , חסל סדר מצבי רוח מזופתים, חסל סדר התנפחויות ורגישויות...
ואני יושבת מולו, המומה..מישירה מבט לעיניו, וכל מה שעובר לי בראש...פחות אישה...ואני קמה לאט מהכיסא..מנסה להסוות את הדמעות שבעיניים, עוד לא אומרת כן, עוד לא אומרת לא....נפרדת מהרופא לשלום, עולה על הרכב , מתניעה ונוסעת...בלי לדעת לאן..פשוט נוסעת, והמחשבות מתרוצצות, האם אני מוכנה נפשית לכך...להיות פחות אישה, לחוות את גיל הבלות בגיל 34, לדעת שלעולם לא אוכל להביא עוד ילד לעולם...נכון שבמשך כל חודש מאז גיל המצוות...ייחלתי שזה ייגמר...שאני לא אצטרך להתעסק יותר עם תחבושות וטמפונים...שכל התופעות לוואי יעלמו...אבל פתאום..פתאום..לא כל כך אכפת לי כבר..אז כואב פעם בחודש..שיכאב...אז נפוח..אז מה...פתאום..אני כן רוצה תחבושות, טמפונים, דימומים, כאבים, עייפות, מצבי רוח נפיחויות...אני כן רוצה להישאר אישה..שלמה.
יש בזה משהו כל כך סופני, ואני הרי לא מוכנה להתחייב עדין שזהו סגרתי את הבסטה...תמיד חשבתי שלא אני זאת שאצטרך להחליט ...שהטבע יעשה את שלו..ופתאום אני מוצאת את עצמי...בגיל כל כך צעיר צריכה להחליט החלטה כל כך חשובה...
נכון שיש לי כבר שתי ילדות שיהיו בריאות...נכון שאין בן זוג ברקע..אבל בכל זאת...מידי פעם אני חוטאת בלפנטז על זוגיות שנייה..על ילד נוסף..הרי ילד זה פרי האהבה הכי טהור וגדול שיש...ועכשיו בין רגע אני אמורה להחליט...
וכך השעות חולפות..והימים גם כן...ואני עם המחשבות..ההתלבטויות.......ושעון הזמן שלא מפסיק לתקתק...ורופא אחד שמחכה.. |
| הוספת מכתב למגירה |
|
|
 |
|
| עמוד 1 מתוך 15 |
|
|
 הבא
|
סה"כ נמצאו: 75 |
|
 |
|
|
|
|
|
|
